עם הקמת מדינת ישראל, מאות רבות של תינוקות מארצות המזרח והבלקן נעלמו ממחנות העולים. יותר ממחציתם היו ממוצא תימני. לאורך השנים, בעקבות מחאה ציבורית, הוקמו שלוש ועדות חקירה – אך גורלם של רוב הילדים, בהם הילדה ידידה ג'ובני, נותר עלום. סיפורה של דודה ידידה הוא סיפור של קלאוסטרופוביה, של מחסן אפל ומאובק שבמשך שנים היה נעול בתוך עצמו. ישותה החיה־מתה זִמזמה וריחפה בבית המשפחה. פתיחת הארכיונים בשנת 2016, שכללה חשיפה של כ-200 אלף מסמכים, סיפקה הזדמנות ראשונה להיכרות אינטימית עם קורותיה: באיזה צבע היו סורגי המיטה שעליה שכבה בבית התינוקות? האם התנגנו באוזניה צלילי שיר ערש רכים מפי אחות רחמנייה, או שמא שררה בחדרה דממת פלורסנט? סרט ארכיוני זה פותח צוהר לפרשת היעלמות הילדים דרך שלושה מעגלים: הציבורי, הממסדי והמשפחתי ונע בין הכחשה להכרה, בין שתיקה לדיבור ובין אנדרלמוסיה לפטרנליזם. הניגוד בין המסמכים הלקוניים לעדויות המזעזעות שהושתקו במשך שנים מאיר באור חדש את המחדלים שנעשו בשנים ההן בידי מערכת הבריאות והסעד. האם העיסוק בפרשה יאפשר החלמה, או שמא יעמיק את הפצע?